<h1>ספר החינוך מצוה תקפ"ג</h1>
<h2>דף קטו.</h2>
שנמנענו מלמשכן הכלים שהן סבת הכנת מזון לבני אדם בהן, כגון כלי הטחינה וכלי הלישה וכלי הבישול וכלי שחיטת בעלי חיים וזולתם ממה שיכללהו דבר שעושין בו אוכל נפש ועל זה נאמר לא יחבול רחים ורכב כי נפש הוא חובל. ולשון המשנה לא רחים ורכב בלבד אמרו אלא כל דבר שעושין בו אוכל נפש, שנאמר כי נפש הוא חובל. וכתב הרב רבנו משה בן מימון זכרונו לברכה [בספר המצוות] ונשאר שנבאר לך הנה אמרם זכרונם לברכה וחייב משום שני כלים שנאמר לא יחבול רחים ורכב שזה יביא לחשוב שהן שתי מצוות, וכל שכן באמרם וחייבין על הרחים בפני עצמו ועל הרכב בפני עצמו, וענין זה שכל מי שימשכן כלי שעושין בו אוכל נפש עובר בלא תעשה כמו שנתבאר, ומי שמשכן כלים רבים כל אחד מהן עושין בו אוכל נפש חייב על כל כלי וכלי, כגון שימשכן כלי הטחנה וכלי הלחם וכלי הלישה, וזה מה שאין צריך בו לדבר שהוא כמו מי שחבל בגד אלמנת ראובן ובגד אלמנת שמעון ובגד אלמנת לוי שהוא עובר על כל בגד ובגד. ואמנם דין השאלה במי שחבל שני כלים ובכולן יעשה אוכל נפש ולא יספיק האחד מבלתי האחר בעשיית אוכל נפש, נאמר אחר שהאוכל אמנם ישלם בכולן הם ככלי אחד, ויהיה חייב משום כלי אחד, או נאמר אחר שהוא שני כלים חייב על כל אחד ואחד לבדו, וביארו לנו שהוא חייב עליהן משום שני כלים, ואף על פי שבקיבוץ שניהם נעשית המלאכה כגון ריחים ורכב שלא יטחן אחד מהן בלתי האחר, שהוא אם חבל ריחים ורכב יהיה כמי שחבל משארת של עיסה וסכין שחיטה והן שני כלים כל אחד עומד למלאכתו, וזהו ענין אמרו וחייב משום שני כלים, לא שהן שתי מצוות, וזה לשון ספרי בזה הענין שביארתי לך, אמרו מה ריחים ורכב מיוחדין שני כלים ומשמשין מלאכה אחת וחייבין על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו, כך כל שני כלים שמשמשין מלאכה אחת חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו, ביאור הדבר וענינו אף על פי שמשמשין מלאכה אחת חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו, וכשעבר ומשכן ילקח ממנו ויושב לאומן. שורש מצוה זו ידוע שהוא לתיקון העולם וצורך ישובו. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שבענין איסור זה אין חילוק בין שמשכנו בידו או על פי בית דין בכל צד חייב עליהן, ואם חבל מחזירין אותו בית דין בעל כרחו. ופירשו מורינו ישמרם אל שאיסור זה אינו אלא כשמשכן הכלים הנזכרים שלא בשעת הלואה, אבל בשעת הלואה ודאי מותר למשכן כל כלים שבעולם דלא גרע ממכר שאין מונעין לו לאדם מלמכור כל כליו או למשכנן, מפני שטעו בזה מגדולי גאוני עולם הארכתי בו. והחובל כלים הרבה שעושין בהם אוכל נפש ולא החזירן עד שנשרפו או נאבדו חייב מלקות על כל אחת מהן, ואפילו בשני כלים שעושין מלאכה אחת כריחים ורכב וכיוצא בו חייב שתי מלקיות והוא שנשרפו עד שלא החזירן. ויתר פרטי המצוה מבוארין בפרק ט' ממציעא. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן.
